החלטה בתיק בש"פ 7666/05

           בפני ערר על ההחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

           כתב האישום מייחד לעורר עבירות של איומים, תקיפה ופציעה. לפי האמור בכתב האישום תקף העורר את חברתו, שבביתה התגורר; הוא סטר לה, חבט בראשה באגרופו ובעט בה בחלקי גופה השונים. בהזדמנות אחרת משך בשערותיה, וכשהודיעה לו כי תפנה למשטרה, הוא נטל סכין, הצמידה לצווארה והכריז: "אני הורג אותך ונכנס לכלא". למעשה אחרון זה היתה עדה בתה בת השלוש של המתלוננת. כשהבחין העורר בקטנה, הוא סובב את ידה של המתלוננת והסתיר את הסכין מאחורי גבה. כתוצאה מכך היא נפצעה. באחד הימים - מוסיף ומתאר כתב האישום - הגיע העורר לביתה של המתלוננת והכה בה באגרופיו. הוא אחז בראשה, סובב אותו ואמר לה: "עכשיו אני אשבור לך את המפרקת". במקרה אחר איים העורר על המתלוננת, בנוכחות חברתה, כי ירצח אותה, וזאת על רקע רצונה להיפרד ממנו.

           בית משפט השלום הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט בחן את ראיות התביעה, ובכלל זה, הודעותיה של המתלוננת במשטרה והודעתה של חברתה. כן התייחס בית המשפט לדברי העורר, שהכחיש כי הכה את המתלוננת ואיים עליה, אך אישר היבטים שונים של סיפורה. בית המשפט בחן גם את המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אך דחה אותה, בקבעו כי "הן מכתב האישום, והן מבחינת מכלול הראיות בתיק החקירה, מתקבלת תמונה של אלימות קשה, מתמשכת ובלתי מרוסנת, כלפי המתלוננת". בית המשפט התקשה ליתן אמון במשיב והדגיש כי מסוכנותו של זה מתעצמת "על רקע ההסתברות הגבוהה לשימוש בסמים", עברו הפלילי והעובדה שהמעשים בוצעו לכאורה בעוד תלוי ועומד נגד העורר מאסר על-תנאי.

           המשיב הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. עררו נדחה. כמו בית משפט השלום, גם בית המשפט המחוזי סבר כי אין בסתירות שהעורר הצביע להן, בעדות המתלוננת, כדי לקבוע שאין בנמצא ראיות לכאורה. בית המשפט מצא כי לא נפלו סתירות אמיתיות בגרסת המתלוננת, שאף נתמכה בעדות חברתה, וכי העורר קושר עצמו לחלק מהעניינים נשוא כתב האישום, לרבות לסימנים כחולים שנתגלו על גופה של המתלוננת. בהתחשב בקיומן של ראיות לכאורה, במסוכנותו של העורר לאור העבירות המיוחסות לו, בעובדה שתלוי ועומד נגדו עונש של מאסר מותנה ובתסקיר שירות המבחן, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית משפט השלום.

           על כך מלין העורר בפני. הוא חוזר על טענתו כי אין בנמצא ראיות לכאורה שדי בהן כדי להצדיק את מעצרו, כי בגרסת המתלוננת נתגלו סתירות וכי גרסתו-שלו לא נבדקה די הצורך. העורר גורס כי נסיבות המקרה אינן מצביעות על מסוכנות מצדו, והוא תומך דבריו גם בתסקיר שירות המבחן. לחלופין טוען העורר כי יש להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

           אין ממש בערר. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי צדקו הערכאות הקודמות שדנו בסוגית מעצרו של העורר - הן במסקנתן והן בנימוקיהן. גרסתו של העורר וטענותיו בדבר מהימנות המתלוננת ייבחנו כמובן במשפט אך בצדק קבעו הערכאות הקודמות, כי אין באלה כדי לגרוע מקיומן של ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר. אשר לחומרת המעשים: זו איננה מוטלת בספק; מדובר, לפי כתב האישום, במעשים חוזרים ונשנים, הכרוכים באלימות ובאיומים קשים על חייה של המתלוננת. העורר אף לא נרתע, לפי כתב האישום, מלהצמיד סכין לצווארה של המתלוננת, לעיני בתה הקטינה. גם השיקול בדבר חוסר האפשרות ליתן אמון בעורר, שביצע לכאורה את המעשים בעודו תחת עננת המאסר המותנה, מטה את הכף לכיוון ההחלטה לעצור את העורר מאחורי סורג ובריח.

           אשר על כן - הערר נדחה.        

           ניתנה היום, ב' באב התשס"ה (6.9.05).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: